לצערי, בשנים האחרונות חלה הדרה מוחלטת של החינוך המקצועי, והוא הברירה הפחות עדיפה. כנראה שכל הורה מקווה בסתר ליבו שהילד שלו יהיה רופא או מדען, אבל כדאי להכיר בעובדה שלא לכל התלמידים זה באמת מתאים. כמי שעובדת עם תלמידים חלשים -חלקם לקויי למידה ובעלי הפרעות קשב, אני מכירה לא מעט תלמידים שיושבים (זו המילה הנכונה, כי אי אפשר לקרוא לזה "לומדים") בכיתות עיוניות, ופשוט מתענים שם. הם נכשלים פעם אחר פעם, הדימוי העצמי שלהם בגובה הרצפה, אבל הוריהם עומדים על כך שימשיכו לסבול שם, כי בעיני כמה מההורים חינוך מקצועי נראה גרוע ממוות.
פעם תלמיד היה יכול להשתלב במסגרת מקצועית זו או אחרת, אם לא התאימה לו המסגרת העיונית. היום משרד החינוך מוביל לפיחות מוחלט במעמדו ובתדמיתו של החינוך המקצועי. רוב בתי הספר ה"כאילו מקצועיים" הם בתי ספר עיוניים לכל דבר. המקצועות הטכנולוגיים הנלמדים שם, הם "האליטה" של המקצועות העיוניים, ונדרשים ציונים טובים במיוחד כדי להתקבל אליהם. התוצאה של הגישה הזאת, שמשרד החינוך מעודד, היא שאם עוד שרדו כמה בתי ספר מקצועיים אמיתיים, התדמית שלהם מתחת לאפס.
בעירי יש בית ספר אחד שמקיים תוכנית חונכות לתלמידים, והוא בפיקוח משרד העבודה. מכל התיכונים בעיר מופנים לשם תלמידים שלא עמדו בהישגים הנדרשים, והם מגיעים לשם כמובלים לגרדום. אף תלמיד לא מגיע למקום מתוך "גאוות יחידה", אלא מתוך תחושה ש"בעטו" בו החוצה. בכל זאת, שמעתי מתלמידים שלמדו שם וגם מהוריהם על מסגרת מכבדת, שהצוות בה עושה כל שאפשר כדי לתמוך בתלמידים ולשקם את הדימוי העצמי הירוד שלהם ואת יכולותיהם. ובכל זאת, דבקה בו סטיגמה חזקה.
אני פונה אליכם, ההורים, בשאלה: מה אתם מעדיפים? שילדיכם יישבו בבית ספר עיוני בעל תדמית גבוהה, אשר אינו מתאים להם? האם ההרגשה של הילד והדימוי העצמי שלו לא חשובים כלל? אם תלמידים חווים כישלונות על גבי כישלונות, ומרגישים טיפשים וחסרי כל כישרון, במשך הזמן הם עלולים להאמין בזה, ולקחת את האמונה הזאת אל חייהם, ואז כבר יידרש ים של משאבים כדי שצעיר כזה ייפעל בעתיד כמצליחן.
כדאי לצאת מהקיבעון, ולחשוב מהי, באמת, טובת הילד. נתקלתי בהרבה תלמידים ששילמו מחיר יקר על ההססנות או העקשנות של הוריהם. כשכבר לא היתה ברירה, ולא הסכימו להשאיר את הבן בבית הספר "הנחשב", האפשרות היחידה שעמדה על הפרק היתה אחד מבתי הספרהפחות נחשבים. אבל יש כאן מלכוד: לימודי המקצוע מתחילים בכיתה י', ואז מה יצא? לא רק שהתלמיד, שהוצא מבית הספר ה"יוקרתי" הגיע, על אפו וחמתו, לבית הספר המושמץ, הוא גם נאלץ להישאר כיתה, כי ההורים לא הסכימו קודם להעביר אותו.
כידוע, בבתי הספר השש-שנתיים, יש יועץ בכל שכבה. בין השאר הוא אמור להכיר מסגרות חלופיות, ולהמליץ עליהן להורים, אם לתלמיד יש קשיים במסגרת הקיימת. גם בעיריות יש במחלקת החינוך מי שממונה על מציאת פיתרונות לתלמידים. אם אתם חושבים שהמסגרת הנוכחית לא מתאימה לילדכם, אתם צריכים לקום ולעשות. צריך לאסוף מידע, לברר, לשאול , וכן, גם לנסוע כדי לראות בעין איך נראית המסגרת המוצעת. דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. אולי מה שמרחוק נשמע נורא, יתברר מקרוב דווקא כפיתרון המתאים ביותר.
אני מקווה שהתוכנית להכפיל את מספר התלמידים בחינוך הטכנולוגי תצא לפועל, ואני מקווה גם שהתוכנית הזאת תעזור להרבה תלמידים, שיושבים תחת מטריית החינוך העיוני, להרגיש גאווה בחינוך טכנולוגי או מקצועי, העיקר: תומך. אני גם מקווה שאתם, ההורים, תהפכו עולמות וגם תצאו מתבניות מקובעות כדי להביא את ילדיכם להצלחה בלימודים ולדימוי עצמי איתן.
טלילה שחר, מוסמכת בהוראת אסטרטגיות למידה, מחבברת הספר "מהורה למורה" - למד את ילדך איך ללמוד בקלות ולהשיג תוצאות מעולות. הירשמו באתר שלי ותקבלו טיפים שבועיים להשכנת שלום בין הורים, ילדים ומורים. כן תקבלו בחינם פרק מהספר שלי: שיטה לזכירת מושגים ומילים בשפה זרה.
